01
איך מתחילים בכלל לעכל
את כל מה שהיה שם. איך מתחילים את הסיפור הארוך של הסופשבוע המדהים בחיי,
הסופשבוע בו הכל היה בדיוק במקום, בו ידעתי שאין מקום אחר עלי אדמות שאני
מעדיפה להיות בו. שעות וימים ארוכים של ספיגה – אנשים, בירה, ים, דשא, שמש,
אורות במה, וכל כך הרבה מוסיקה. זוהי חוויה כה סוריאליסטית, כה מורכבת מסך
כל הפנטזיות המוסיקליות שלי אי פעם – שאי אפשר בכלל להכיל אותה במילים.
ולמרות זאת, אני חייבת לתעד. המצלמה שלי שימשה כמעין מכשיר שמחבר אותי
לקרקע, הדבר הזה שמזכיר לי שמתישהו כל זה יגמר, ואני אצטרך לחזור למציאות.
התמונות הן כל מה שישאר לי. אבל תמונות, גם אם נעות, לא מצליחות להעביר
במאומה את מה שהלך שם, כי אפשר לתאר אותו. היה צריך לעמוד שם, באחר-צהרי
יום שבת, כשהלהקה ששינתה את כל מה שידעתי על מוסיקה עמדה 2 מטרים לפני
וניגנה את השירים שמכירים אותי באופן האינטימי ביותר. ואי אפשר היה שלא
פשוט להתפרץ, לצחוק, לבכות, וכל מה שבאמצע.
(הערות:
1. מכיוון שהיתה לי
מצוקה גדולה של מקום במצלמה נאלצתי לצלם באיכות נמוכה יחסית. בחלק מהקליפים
זה מפריע מאוד, בחלק פחות. אז סליחה על כך, מקווה שהתמונות מפצות קצת.
2. לא כתבתי על כל ההופעות שראיתי, רק על אלו שראיתי בריכוז ושבעבורן באתי
לפסטיבל. היו עוד הופעות מעולות שמפאת המקום לא צילמתי/כתבתי עליהם 3. כל
תגובות או הערות יתקבלו בברכה ובשמחה! ).
